מאת אריה ברנע
קודם כל – להכיר בכך שלתנועת העבודה אין ערכים משל עצמה, וטוב שכך.
ערכים הם מטרות-על, ובקשר אליהן שותפה תנועת העבודה הציונית לקהילות רחבות יותר: היא מתבססת, בין היתר, על מורשת היהדות המשותפת לעם היהודי כולו. היא מהווה חלק מהתנועה הציונית על פלגיה. היא דוגלת בערכים ההומניסטיים שמספר המאמינים בהם קטן מדי, ובכל זאת מדובר במיליונים רבים של אנשים, יהודים ולא-יהודים, אנשי תנועת העבודה – וגם חסרי כל קשר אליה. תנועת העבודה דוגלת בערכי מדינת ישראל הקבועים בהכרזת העצמאות, והם בוודאי מייצגים יותר מאשר תנועה רעיונית ופוליטית אחת.
האידיאולוגיה של תנועת העבודה כוללת ערכים לאומיים ואנושיים אלה – וגם אסטרטגיה קבועה וייחודית האמורה להוביל להגשמתם. תנועת העבודה רואה בשלום בין ישראל לשכנותיה יעד חשוב שיש לחתור אליו באופן פעיל, ולשלם בעבורו מחיר של פשרה על שטחי ארץ-ישראל, תוך שמירה על סדרי ביטחון ועל גושי התיישבות. תנועת העבודה מייחסת משקל מיוחד להתיישבות החקלאית, לעבודה הפיזית, לעובדים השכירים ולזכויותיהם. תנועת העבודה דוגלת בשוויון חברתי – מניעת עוני, יד מושטת לקבוצות החלשות (או המוחלשות), מסגרות חינוכיות וחברתיות אינטגרטיביות.
איך נוכל לחנך לקראת כל זה?
כפי שמחנכים בני אדם לקראת מטרות שונות: בראש ובראשונה על ידי הצבת דוגמה אישית. תנועת העבודה זקוקה למנהיגות אשר מתנהגת ומדברת ברוח האידיאולוגיה שלה. היא זקוקה לשדרה רחבה של מחנכים ראויים לשמם, ללא זיקה הכרחית למפלגה כלשהי, אשר יסמלו באורח חייהם את הנאמנות למדינה, את רדיפת השלום ואת הצדק החברתי. מחנכים שיזכו באמון חניכיהם, שירקמו איתם מערכת-יחסים של כבוד הדדי ושימשכו את ליבם ללכת בעקבות המבוגרים אשר מציבים בפניהם מופת.
כל שאר האמצעים החינוכיים, כגון תכניות-הלימודים, הם בעלי ערך משני. אין תחליף לגרעין של יחסי מחנך-חניך; שם הכול מתחיל.
נכון: פיתוחה של קהילת עובדי ההוראה מהווה משימה המוטלת על שכמו של משרד החינוך. אולם הגיע הזמן לכך שנראה גם צמיחה "מלמטה" של שדרת מחנכים, בין כאלה המחכים למצפן ולהכוונה – ובין כאלה שאינם יודעים עדיין כי יעסקו בחינוך, ואנו נגלה להם את עצמם. תנועת העבודה, הרוצה למשוך תחילה את ליבם של המחנכים עצמם להימנות על שורותיה, חייבת לעשות את אשר עשתה רוב שנותיה: לקבל על עצמה אחריות. ליזום. להוביל.





