לא קל לשמוע שצעיר בדואי חוזר לחופשה מצה"ל אחרי 21 ימים בגבול עזה, רק בשביל לגלות שביתו נהרס על ידי המדינה שאותה הוא משרת. חברי "הדור החדש" סיירו ביישובים הלא מוכרים שבנגב. נועם פורר מדווח
מייסד המדינה דוד בן-גוריון כבר ניבא, לפני עשרות שנים, כי "בנגב ייבחן העם בישראל" – וכנראה שיש לנו הרבה ללמוד מהזקן גם בנושא הזה. עשרות סטודנטים המשתייכים לתא הסטודנטים "הדור החדש" מאוניברסיטת תל אביב יצאו לסיור בישובים הבדואים הלא מוכרים וראו את המציאות כפי שהיא בנגב הרחוק – חמה ולא נעימה בכלל.
הבדואי הוא איש המדבר, כפי שמרכז שמו – "באדיה", "מדבר" בערבית. אורחות חייהם של הבדואים אפשרו להם להתקיים בתנאי המחיה הארצישראליים מאות שנים, אשר ברובן היו הבדואים פטורים מחובות לשלטון בו הייתה הארץ נתונה – זה של האימפריה העות'מאנית – וקיימו הלכה למעשה את הפתגם "אל-באדיה פוק מן א-קאנון" ("המדבר מעל השלטון"), אם כי לקראת סוף המאה התשע-עשרה נאלצו לחיות תחת עיניהם הפקוחות של אנשי הסולטן.
אבל כנראה שדווקא מפעל הציונות הוא זה ששבר את גב הגמל של הבדואים בנגב. בין 150-200 אלף בדואים חיים כיום במשולש באר שבע – דימונה – ערד, כאשר מחצית מהם מתגוררים בערים ובכפרים מוכרים, ומחצית בכפרים לא מוכרים ונעדרי תשתיות כדוגמת מים, חשמל, ביוב, דרכים, שירותי בריאות וחינוך. לאורך השנים, המדינה הזניחה את הטיפול בבדואים – ובהעלמת עין אפשרה הקמה של כפרים בלתי-חוקיים. הממשלה הנוכחית מתעקשת לנשל את הבדואים מאדמותיהם בחסות קק"ל, ובדרך מסכסכת בין האוכלוסייה היהודית לבדואית באזור.
כאשר אלתרמן כותב שיר אהבה לארץ ב"שיר בוקר", הוא מבטיח "נלבישך שלמת בטון ומלט… המדבר, אנו דרך בו נחצובה". ואכן, המפעל הציוני חצב דרכים במדבר הנגב והלביש שלמת בטון ומלט בדמות מאות יישובים. בתווך, נשארו אותם רבבות בדואים שטוענים היום לבעלות על הקרקע, ומאשימים את המדינה בקיפוח – קיפוח במקרקעין, אבל גם בתשתיות – ולמעשה טוענים, במידה רבה של צדק, שמה שרותם אדם למדינה שלו וגורם לו להיות שייך, הן אותן תשתיות אך גם אותה הכרה שהמפעל הציוני לא השכיל להעניק לבדואים, אשר חלקם, אגב, משרתים בצה"ל.
הסיור הלא פשוט הזה כלל תצפית באזור "אבו-תלול" ושיחה עם יושב ראש ועד הכפר כיום וראש מועצת הכפרים הלא מוכרים בנגב לשעבר, עטיה אל-עאסם; פגישה עם ראש הכפר "אל-עראקיב", השייח' סייח אל-טור; ופגישה עם ראש המתנ"ס ברהט. לא קל לשמוע שצעיר בדואי חוזר לחופשה מצה"ל אחרי 21 ימים בגבול עזה, רק בשביל לגלות שהבית שלו בכפר בו נולד וגדל, כפר שלא מוכר על ידי המדינה ולא מופיע במפות, נהרס על ידי המדינה שאותה הוא משרת. כשמשתמשים במושג "בית", צריך להיות זהירים ולהדגיש שמדובר באוהל או פחון – שהינו, עם זאת, חלקת האלוהים הקטנה של אותו צעיר. קשה לשמוע מהשייח' אל-טור, איש אופטימי וחייכן בטבעו, שהוא לא יודע מה יהיה איתו מחר או מחרתיים, כאשר "הבולדוזרים של קק"ל יבואו להרוס לי את הכפר, לרמוס לי את התרבות".
"בנגב ייבחן הנוער היהודי – כשרו החלוצי, עוז רוחו ויוזמתו היוצרת והכובשת", ניבא דוד בן-גוריון, "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה". ליורשים של בן-גוריון יש עוד הרבה ללמוד.






הייתי בסיור,
היה מדהים!
סחטיין על הכתבה פורר!