מאת אודי מנור
כצפוי דו"ח טרכטנברג זכה לקיתונות של ביקורת מכל הצדדים. כגודל הציפיות גודל האכזבות. ההרגל הישראלי לתקוף כל מה שזז חזר על עצמו באופן טיקסי, וגם מי שאולי חושב שיש משהו בדו"ח סביר שלא יעיז לומר זאת. ככה לא בונים חומה. לא שאין מקום לביקורת. ההפך הגמור: הדו"ח ראוי לביקורת אך עליה להתמקד בדברים המהותיים העומדים בין ישראל לבין צדק חברתי. והדברים המהותיים הם בעיקר שניים: התקציב והרגולציה.
לפני שנסביר במה מדובר יש קודם כל לברך על דברי הדו"ח בנוגע לשינוי שהוא מציע במגמת המיסוי; בדברים שהציע בעניין 'חוק חינוך החובה' (מ-1984 !); ובהצהרות התקיפות בנוגע לתפקיד המדינה בהגדלת מעורבותם של גברים חרדים ונשים מוסלמיות בשוק העבודה. ניתן למצוא עוד כמה וכמה חדשות טובות, אך מאפילות עליהן שתי סיסמאות: 'גמישות ניהולית' ו'תחרות'. פירושה של הסיסמא הראשונה הוא מלחמה נגד העבודה המאורגנת ואילו של השניה הוא חשיפה חסרת אחריות של התעשייה הישראלית.
פגמים אלו – 'הגמישות' ו'התחרות' – הם מהותיים, ועל הציבור לסוגיו לסמן אותם כשני המרכיבים המרכזיים שהופיעו בהמלצות הועדה שיש להאבק בהם בחריפות אך בחוכמה. 'גמישות'? בוודאי! 'תחרות'? בוודאי ובוודאי! אבל השאלה היא איך, על חשבון מה ובעיקר לטובת מי. באשר ל'תחרות', טרכטנברג בוודאי מכיר את ההגנה לה זוכים חקלאי השוק האירופי והמערב-התיכון בארה"ב. אם זו תחרות, אז אנחנו בעד. באשר ל'גמישות', אפשר להצביע על הדוגמא של מדינה כמו יפן או תאגיד כמו מונדרגון. בשני המקרים 'הגמישות' כוללת גם 'שינויים מבניים' (כולל חיסול מפעלים שתוצרתם מיותרת) וגם השמת עובדים.
מן הסתם ישנן עוד דוגמאות, מפינלנד ועד ברזיל. אבל על מנת לעשות בהן שימוש יש להכירן על בוריין. תנאי הכרחי לכך הוא ויתור זמני על הצעקנות הישראלית הצווחנית שהיתה טובה ללא ספק לכיכרות בקייץ, לטובת שום שכל מתבונן, רהוט ואחראי. שפת הסימנים של בוגרי רוטשילד אולי מצטלמת טוב בפייסבוק, אך תועלתה הפוליטית שואפת לאפס. את תקציב המדינה ואת ספר חוקיה מנסחים בעברית של כלכלנים ומחוקקים. זה הזמן ללמוד את שפת הסימנים הזו.
באשר למה שלא היה כלל בדו"ח: הגדלת התקציב אפשרית. נקודה. כל כלכלן יודע את זה. ההחלטה להגדיל או לא היא החלטה פוליטית וניתן לנמקה לכאן או לכאן. יש לדחות על הסף את איום הסרק לפיו פתיחת התקציב היום משמעותה הגדלת החוב של הדורות הבאים. אין ולא יכולה להיות מדינה ללא חוב. השאלה היא מה ההרכב שלו. על הציבור לדרוש הסברים ברורים ובהירים בנושא. ולא בשפת הסימנים כמובן.
באשר לרגולציה: טרכטנברג הלין ובצדק על עודף גופים ממשלתיים הפוגמים ביכולתו של האזרח לקבל שרות וביכולתה של המדינה למשול. כפתור ופרח. אלא שהיעד הראשון לצמצום וייעול הוא בתחום הרגולציה על הכלכלה הפיננסית. כידוע, בישראל קיימים ארבעה גופי רגולציה הפועלים בחוסר תאום ולא פעם מאיינים זה את זה: 'הממונה על ההגבלים העסקיים', בנק ישראל, המפקח על הבנקים והמפקח על שוק ההון. לבלגן הזה יש יעד מאקרו-כלכלי אחד: לאפשר להון הספקולטיבי להשתולל בישראל באין מפריע. את ההתפרעות הזו חייבים להפסיק, כי היא שורש שורשי הבעיה הכלכלית, החברתית והפוליטית בישראל.
הנבחר הבא