מאת אדם רז
מטבע שחוק הוא האמרה שתנועת העבודה – ואיבר חיוני שבה, מפלגת העבודה – נמצאת במשבר עמוק.
שני ביטויים מרכזיים יש למשבר זה טוענים פרשני המשבר. הראשון, הינו משבר הדה-מורליזציה: הינו ההתרחקות של הנוער והצעירים מ'ערכים', מפעילות פוליטית ומסוגיות חברתיות. כך, קוננו רבים בספרים, מאמרים ובע"פ, ש'עלינו להחזיר את הצעירים אלינו'. אמרו והתרפקו על סיפורים מן העבר, בהם צעירים היו באים לשמוע דרשה ועצה אצל ברל כצנלסון, דוד בן גוריון ונוספים. אולם איך מחזירים את הצעירים? תשובה ניתנה – עשייה לא.
הביטוי השני למשבר, הינו הפיכתה של המפלגה לכלי, אינסטרומנט, שכל תכליתה לשמש כאכסניה לאינטרסים פרטיים כאלו ואחרים. כך, המפלגה הפכה מ'איבר חי', בעל משמעות של ממש לחברי המפלגה והתנועה; ממקום של עשייה רוחנית וחברתית, לביצה של אינטרסים, של השגת טובות הנאה וכדומה.
האם המשבר הוא אמיתי או מדומה יחליט כל אדם לבדו. עם זאת, נראה שאותו משבר שעליו מקוננים מזה שנות דור, זוכה להתייחסות של ממש בחודשים האחרונים במפלגת העבודה. ראשית, הצעירים חוזרים. שנית, רוצים הם לשנות את המפלגה. כלומר, להפוך אותה לרכיב הנושא תוכן ואידיאליים בחיי היום יום הפוליטיים המצומצמים והרחבים. כך, במהרה, הצעירים מדברים על הקמת צוותים, וועידות, סמינרים, התחדשות רעיונית וכו'.
הנה, נפתר המשבר, יכלו המקוננים לטעון: חזרו הצעירים וערכים בליבם. אולם, לאו דווקא, טוענים רבים (לרוב בשקט). הצעירים? צעירים, בתוליים ואינם מבינים דבר בחיי היומיום הפוליטיים. המפלגה? מסורת יש לה ועלינו לבחון איך, למה ומדוע ישתלבו בה הצעירים האידיאולוגיים.
כל עוד היו צעירים אלו 'צעירים' חסרי מנדט וקול של ממש – ניחא. אולם עתה כששלי יחימוביץ נבחרה לעמוד בראש המפלגה, כבר יש כאלו המציירים את מפלגת העבודה המתחדשת כמאבק בין 'צעירים' ל'וותיקים'. לא רק שחלוקה זו מלאכותית ואיננה נכונה, היא דוחקת לפינה את השאלות שאיתם אמורה מפלגת העבודה להתמודד. בפועל, אין זה 'צעיר' מול 'ותיק' בכלל. שכן פירוש התיבה 'המתחדשת' – במפלגת העבודה המתחדשת – משמעותה לא הורדת מפלס הגיל, אלא שינוי כיוון של ממש באופייה של המפלגה מחד ובשל תנועת העבודה מאידך.
למעשה, בין שני הקטבים שהתנועה הציונית ומפלגת העבודה נעה בהם תמיד; התבדלות והשתלבות, בחירתה של יחימוביץ וכניסת הצעירים האידיאולוגיים, מסמלת את בכרותו של הקוטב השני – ההשתלבות.
מה המשמעות של כניסת הצעירים ובחירתה של יחימוביץ לראשות המפלגה מן ההיבט של המפלגה, התנועה והחברה בכללותה?
המפלגה איננה ערך בפני עצמה. היא לא מטרה, אלא אמצעי להגשמת רעיון, אידיאה. במפלגה תמיד מתרוצצות מגמות מנוגדות: אלו שהם במפלגה לשם אינטרס אישי, קידום, מעמד וכיוצא בזה; ואלו שהם חברי מפלגה בשביל הגשמת רעיון. המתח והקונפליקט בין שני המגמות האלו נמצא תמיד, ולרוב ידם של אלו שנמצאים במפלגה בשביל האינטרס האישי – על העליונה. כלומר, האינטרס האישי, הפרטני, מכופף את ידם של אלו הנמצאים במפלגה לשם הגשמת הרעיון. לא מפתיע אפוא, שאנשים במפלגה המתמודדים על תפקידים ועמדות, עברו ממפלגות אחרות, דוגמת הליכוד, למפלגת העבודה. הסיבה היא לא שמפלגת העבודה היא סביבה טובה יותר להגשמת אידיאלים – אלא שמפלגת העבודה היא סביבה נוחה יותר (בתנאים כאלו ואחרים) להגשמת האינטרס האישי שלהם. אינטרס, שאולי, איכשהו, קשור גם לדרכה של תנועת העבודה.
כשטוענים 'הצעירים שבאו בשביל יחימוביץ הם לא המפלגה' למה מתכוונים? מתכוונים לכך שהם לא חלק מ'המנגנון'. אולם, מה מטרת המנגנון? להגשים את האידיאלים והערכים של חברי המפלגה. איך? באמצעות הוצאה לפועל של תוכניות, מדיניות וכו'. אם כן, אלפי הצעירים הם לא 'המפלגה' מכיוון שהם לא אוחזים בשום תפקיד של ממש ב'מנגנון'. אולם, העניין לא מתמצא בכך. המפלגה, קרי 'המנגנון' או ה'וותיקים' (לפי החלוקה 'צעיר-ותיק' שכבר ציינו שהיא כזב), לא מעוניינים ב'צעירים' וזאת לא בגלל ערכיהם (הרי כולנו בעד מדינת רווחה, לא?), אלא בגלל המשמעות של כניסת הצעירים למפלגה. בגלל 'הרוח' החדשה. מה התוכן של אותה 'רוח חדשה' של הצעירים ויחימוביץ? משמעה שינוי של ממש במפלגה. כלומר – בין היתר – בשינוי שיחול באופי והתנהלות המנגנון המפלגתי – שהוא המפלגה. אם פורטים את הדבר ליום יום של ממש, פירוש הדבר כינון וועדות, כנסים, סמינרים, דיון ציבורי. במילים אחרות, ניסיון להחזיר של מפלגת העבודה למקומה ההיסטורי כמתווה רעיון ודרך.
יש הטוענים ש'הצעירים האידיאולוגים' הם גימיק ספונטני, הנוצר בתנאים הספציפיים של המחאה החברתית. יש הטוענים שהצעירים הם כמו עירוי דם חיצוני למפלגה. לא רק שיש לפקפק במשלים ותיאוריות אלו, יש לשאול האם משך זמן נשיאת כרטיס החבר מעידה על ערכיך, תפיסותיך, דרכך האידיאולוגית ועוד? ספק רב. כשטוענים נגד החברים המהווים את 'מחנה יחימוביץ' שהם 'עירוי דם חיצוני' למפלגה, צודקים רק בכך שהם היו חיצוניים למפלגה בדמותה המנוונת הנוכחית, אולם הם לא חיצוניים לדרכה של מפלגת העבודה ותנועת העבודה. למעשה, בפועל, הם דרכה של תנועת העבודה. אולי בעתיד יסתאבו הדרכים, אולי תהיה שחיקה בערכים, ואולי ערכים יפנו את דרכם לאינטרסים פרטניים, ובכל זאת, כרגע, אותם חברים הצועקים 'מדינת רווחה' אינם מדברים סיסמאות אלא את אשר על ליבם.
בפועל בחירתה של יחימוביץ וכוחם של הצעירים דווקא מסמל את המרכז הציוני ההיסטורי של מפלגת העבודה. יש המקטרגים על כך שבחירתה של יחימוביץ מבטאת את נטישת 'דרך רבין', כלומר היעלמות ה'ביטחוניזם' מהמפלגה, ויש הטוענים שיחימוביץ והצעירים מתעניינים רק ברווחה ולא בביטחון. דברים אלו הם כזב גדול. למעשה, רוב אותם צעירים אידיאולוגיים מעורים ודנים על כל אותם סוגיות שעומדות על הפרק. (וחשוב לציין, שבשנים האחרונות כמעט ולא התקיים במפלגת העבודה דיונים על דרכה של המפלגה בקרב החברים). דרכה של מפלגת העבודה, שבפעולת ב'רוח דרכו של ברל כצנלסון', חוזרת עתה למסלולה, כפי שבא לידי ביטוי באמנת היסוד של מפלגת העבודה: "חתירה להשגת היעדים הלאומיים החברתיים והחלוציים של מדינת ישראל ועם ישראל, בזמן הזה ובזמנים הבאים, ברוח מורשת העם היהודים, חזון הציונות הסוציאליסטית וערכי תנועת העבודה".
יוצא אפוא, שמפלגת העבודה בצורתה המתהווה הנוכחית לא נטשה את דרכה של מפלגת העבודה – היא דווקא מלמדת על כיול מחדש.
הנבחר הבא