ד"ר רובי נתנזון
בתחילת שנות השבעים פרצה בישראל מהפכה חברתית. הצמיחה האדירה שאחרי מלחמת ששת הימים שינתה את התמונה באופן מהותי- החברה הישראלית הפכה מחברת פועלים, שבה שוררת תפיסה שוויונית, לחברת שפע. אך, גם אז לא כולם נהנו מפירות הצמיחה, והפערים הלכו וגדלו.
הפנתרים השחורים העלו את המצוקה החברתית והגדלת הפערים על סדר היום הציבורי. כתוצאה ממחאתם, הוקמה בפברואר 1971 ועדה בראשות ד"ר ישראל כץ, שהיתה המקור לתוכניות רווחה רבות. בנוסף, הובילה המחאה למהפך הפוליטי של 1977, בו איבדה מפא"י את השלטון, לראשונה בהיסטוריה של ישראל. עם כניסת ממשלת בגין לשלטון, הוכרז על פרויקט שיקום שכונות, וכן קודם חוק הבטחת הכנסה, שחוקק ב-1982.
גם אז, כמו היום, עמדו במרכז נושא הדיור והעמקת הפערים בחברה. המדיניות שיושמה כדי לפתור את המשבר ההוא הובילה לעצירה מוחלטת של הצמיחה הכלכלית לתקופה ממושכת. והמדיניות שיושמה כדי להתמודד עם העצירה הזו הובילה למשבר הנוכחי.
עד אמצע שנות השמונים הובילה מדיניות הרווחה לגידול במשקל ההוצאה הציבורית בתוצר, וכן לגידול בגרעון ובחוב החיצוני. התהליך היה מלווה בעלייה מתמדת באינפלציה, עד לרמה של כ-400% ב-1985. ביולי 1985 פתחה ממשלת האחדות, שהוקמה שנה קודם לכן, ביישום תוכנית ייצוב המשק להורדת האינפלציה.
תוכנית הייצוב נתנה בידי משרד האוצר כוח כמעט בלתי מוגבל, שנוצל לביצוע שינוי עמוק במבנה המשק, ללא בקרה ציבורית ופרלמנטרית. בהצעת התקציב האחרונה ל-2010-2012, למשל, מ-97 החלטות, רק ל-30 היה אופי תקציבי כלשהו. עצם קיומו של התקציב הדו-שנתי משקף את ההגמוניה האנטי דמוקרטית של האוצר, ואינו מאפשר שינוי סדרי עדיפויות בעת משבר.
עיקרי מדיניות האוצר, למרות שינויים בהרכבי הממשלות, נותרו עקביים מאז 1985, והתמקדו בצמצום מעורבות הממשלה בחלקים נרחבים במשק. המשבר הכלכלי של תחילת שנות ה-2000 נתן לממשלה בראשות אריאל שרון ובנימין נתניהו כשר אוצר סיבה נוספת להעמיק ביישום המדיניות הניאו-ליברלית של צמצום ההוצאה הציבורית והאזרחית, וצמצום האחריות הממלכתית לעתיד הכלכלה והחברה.
מחיר חברתי גבוה
בהקשר המאקרו-כלכלי, למדיניות זו היו תוצאות מרשימות. בעשור האחרון, התמ"ג לנפש גדול ב-16% (במחירים קבועים). החוב החיצוני הצטמצם מ-80% מהתוצר ב-1985 לכ-14% מהתוצר ב-2010. בשנה שעברה הצטבר במאזן התשלומים עודף של 6.34 מיליארד דולר – תקדים היסטורי. המשק הישראלי פיתח יכולת להתמודד בהצלחה עם משברים כלכליים עולמיים, כמו המשבר של 2008.
אך המחיר החברתי המצטבר של הצלחה זו היה גבוה. ההוצאה האזרחית של המדינה קטנה ביחס לתוצר, והיא נמוכה מאד ביחס למדינות ה-OECD. הוצאות פרטיות החליפו את ההוצאות הציבוריות. דוגמה בולטת לכך היא הגידול בהוצאה הפרטית לבריאות, מ-32.4% ב-1995 ל-44.1% ב-2007. שיעור ההוצאה הציבורית לבריאות בישראל הוא הנמוך ביותר בעולם המפותח, אחרי ארה"ב. מדד ג'יני (המודד אי שוויון בחלוקת ההכנסות) של ישראל כיום משקף את הפערים החברתיים הגבוהים ביותר בעולם המפותח אחרי ארה"ב.
כ-20% ממשקי הבית בישראל חיים היום מתחת לקו העוני – פי שניים מהממוצע במדינות ה-OECD. שיעור האוכלוסייה בסיכון לעוני עמד על 30% ב-2007, שיעור גבוה במיוחד בהשוואה למדינות גוש האירו. חששו של מעמד הביניים הנמוך, שהוביל את המחאה הנוכחית, ליפול במהירות מתחת לקו העוני, הוא מוצדק.
בעשור האחרון השכר הריאלי נשחק בכ-3%, בזמן שיוקר המחיה טיפס דרמטית. אחד ההסברים ליוקר המחיה הוא הריכוזיות הגבוהה במשק, המהווה עיוות נוסף של המדיניות הכלכלית. הריכוזיות הגוברת מלמדת שגם כאשר הממשלה הפריטה שירותים, היא לא הצליחה במקרים רבים לשפר את התחרותיות, אלא יצרה קרטלים חדשים בידיים פרטיות.
כאשר רוב האשראי הציבורי מושקע במספר מצומצם של בעלי שליטה, נותר פחות אשראי לבעלי עסקים קטנים, יזמים ועצמאים, אשר מניעים את המשק. מעבר לכך, התחרותיות במשק נפגעת, נוצרים ניגודי אינטרסים שאינם משרתים את הציבור וההשפעה של בעלי ההון על מקבלי ההחלטות גדלה.
לצד ההפרטות, ויתרה המדינה על תפקידה לגרום לשינוי בהתחלקות ההכנסות וצמצום אי השוויון באמצעות הכלים העומדים לרשותה במערכת המיסוי, עם העלייה בשיעור המסים העקיפים והירידה במסים הישירים. מכיוון שהמסים העקיפים נלקחים בשיעורים קבועים מכלל האוכלוסייה, הפגיעה הקשה ביותר היתה במעמדות החלשים.
תקופה קצרה לאחר פרוץ המחאה הנוכחית הוקמה ועדת מומחים בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג, שאמורה להציג לממשלה המלצות מעשיות לשינוי המצב החברתי. במידה מסוימת, מהלך זה מזכיר את הקמתה של ועדת כץ בשנות השבעים. ועדת כץ פעלה כשלוש שנים, וכללה למעלה מ-120 חברים. המלצותיה, שקבעו סדרי עדיפויות חדשים, תורגמו לצעדי מדיניות וחקיקה, שהיוו את היסוד של מדינת הרווחה.
אין ספק כי הכלכלה הישראלית והגלובליות שונות לחלוטין ממה שהיו בשנות השבעים. אך שאלות היסוד, המחייבות דיון מחודש בסדרי העדיפויות, נותרו בעינן. דיון כזה לא יכול להישאר רק בתחומי הצרכים החברתיים, וצפוי לגרום למחלוקות בתחומים נוספים, כמו למשל נושא ההוצאות הגבוהות המיועדות לביטחון ולהתנחלויות. ובכל מקרה, לוועדת טרכטנברג אין מנדט מחייב. היא יכולה, במקרה הטוב, להציע כלים למדיניות. ואלו יישארו על הנייר אם לא יהיה רצון פוליטי לשינוי.
ועדת טרכטנברג יכולה רק למתן את הלחץ החברתי. השינוי העמוק יותר יתבצע כתוצאה משינויים במפה הפוליטית, שישתפו באופן אמיתי את הציבור הרחב בתהליך קבלת החלטות. בשנות השבעים התרחש השינוי רק לאחר שבירת ההגמוניה של מפא"י. גם ב-2011, רק מהפך פוליטי יוכל לשנות את ההגמוניה של משרד האוצר על המדיניות הכלכלית-חברתית.
הנבחר הבא