מאת יובל אדמון
בקיץ האחרון נולד ביטוי חדש ורב משמעות- "הישראלים החדשים". אלה שסוף סוף קמו ועשו מעשה. שהקימו אוהל וקול זעקה. שיצאו לרחוב להפגין. שלקחו אחריות על חייהם ועל החברה הישראלית כולה והחליטו להיות מעורבים ולא להשאיר יותר את מלאכת קביעת גורלנו בידי קומץ של פקידים ונבחרי ציבור.
"הישראלים החדשים" קוראים שלוש פעמים את דו"ח טרכטנברג כולו ומציעים אלטרנטיבות מלומדות במקומו, הם פוקדים את מסדרונות הכנסת, עושים לובי, משגיחים על חברי הכנסת במסגרת "המשמר החברתי", ואפילו שוברים את המחסום הפסיכולוגי הגדול מכולם ומתפקדים למפלגות על מנת להתחיל להשפיע מבפנים.
"הישראלים החדשים" גם מספיק בוגרים ומספיק אחראיים על מנת להבין שאם בקיץ היה צורך בהפגנות ענק, בסיסמאות מקוריות ובגימיקים נועזים, כיום צריך לכתת רגליים הרחק מעיני התקשורת המחבקת, לכנסת, למשרדי הממשלה ולמרכזי המפלגות, על מנת ללחוץ ולשכנע בצדקתה של המחאה. על מנת להביא תוצאות בשטח.
"הישראלים החדשים" גם הוכיחו בקיץ האחרון חוכמה פוליטית, בכך שלא העלו על שפתיהם, לא בנאומים ולא במסיבות עיתונאים, סוגיות שנויות במחלוקת שעלולות היו לפלג את המחנה ולפגוע בתחושת האחדות המדהימה ששררה ברחובות מלב תל אביב ועד קצה הפריפריה.
אבל הקיץ נגמר, ולצד שינוי הפאזה מהפגנות נוצצות לפגישות אפורות, הגיע הזמן גם להפסיק להתחמק מסוגיות אסטרטגיות לעתידה של החברה, המשק, והמדינה כולה.
אי אפשר יותר להתעלם מהבעיה הנוצרת מחוסר השתתפותם של רבים כל כך בשירות ובתעסוקה בישראל. כל ניסיון להשיג צדק חברתי בר קיימא בחברה בה רק כמחצית מבני ה-18 מתגייסים לשירות צבאי, לאומי או אזרחי, במדינה בה רק מעט יותר מחצי מאזרחיה בגיל העבודה עובדים או מנסים לעבוד, נועד לכישלון.
כי קשה לקיים מדינת רווחה מתפקדת כשכל כך הרבה אנשים אינם עובדים. אנחנו אוהבים להגיד שהיינו רוצים להידמות למדינות סקנדינביה, אבל אצלנו רק כ-58% מאזרחי המדינה בגיל העבודה עובדים, שזה משמעותית פחות מ-65% בדנמרק, 65% בשוודיה ו-67% בנורבגיה. הנזק למשק הוא כפול- גם קצבאות מוגדלות לאלו שלא רוצים לעבוד (במקום, למשל, כסף לחינוך לגיל הרך), וגם פגיעה בתוצר, בעושר, של המשק הישראלי כולו. חישובים של כלכלנים מכובדים בבנק ישראל ובמכון טאוב מראים שאם שיעור המשתתפים בשוק התעסוקה בישראל היה דומה ל-OECD, זה לבד היה שווה תוספת של 20-30 מיליארד ש"ח לתקציב בשנה, שזה יותר מכל דרישות מנהיגי המחאה גם יחד…
אפילו בלי לדבר על כסף, מספרים וחישובים, איך אפשר להעז לדבר על צדק חברתי כאשר מעטים כל כך מקריבים את מיטב שנותיהם בשירות המדינה, ואחרים בוחרים שלא? הרי קיימות כיום בישראל מסגרות מגוונות בנוסף לשירות הצבאי, בהן כל אחד, יהיה זה פציפיסט, חרדי, או בן מיעוטים, יכול לתרום לקהילה ולחברה.
צריך להגיד את האמת בצורה ברורה וחד משמעית. כל עוד רק מעט יותר מ-40% מהגברים החרדים ו-25% מהנשים הערביות בישראל עובדים, לעולם לא נידמה לשוודיה. וכל עוד מדי שנה הרוב המוחלט של מחזור החרדים בגיל גיוס לצה"ל לא ישרת את המדינה בשירות צבאי או אזרחי, "סולידאריות" ו"צדק חברתי" יישארו סיסמאות המרוחות על שלטים מקומטים במחסני המחאה ובזיכרונות מתוקים מנאומים סוחפים, במקום להפוך לחלק ממציאות חיינו.
"הישראלים החדשים" יודעים את זה. הם גם יודעים שבדו"ח שהגיש, המליץ טרכטנברג המלצות אמיצות שיכולות להיות צעד ראשוני, אפילו אם לדעת רבים לא מספק, בכל הקשור לשילוב חרדים ומיעוטים בשירות ובתעסוקה. הם גם יודעים שעל אף שביבי "קיבל את המלצות הוועדה", אין לו שום כוונה לממש את ההמלצות בנושא.
למה? כי אומנם בקיץ האחרון נולדו "הישראלים החדשים", אבל החורף והגשם החזירו אותנו לישראל הישנה. ישראל של דילים פוליטיים, של אינטרסים סקטוריאליים צרים, ושל חוסר צדק משווע.
רק אם נפשיל שרוולים, ונעז לומר את האמת הכואבת, שטובתה האסטרטגית של ישראל היא שירות ותעסוקה לכל, נזכה לא רק להתרפק על קיץ נוסטלגי של חוויות וריגושים, אלא להניח את אבני היסוד לחברה חדשה ולמדינה חדשה- "ישראל החדשה".
הנבחר הבא