המסמך של יניב והספרי משרטט רבות ממטרותיו של שמאל ישראלי מהסוג שאני, באופן אישי, מייחלת לו: בניינה של החברה הישראלית כחברת מופת שוויונית וצודקת, איונה של הפריפריה, השקעה בחינוך והגדלת תקציבי הבריאות. תשובה לאורי הייטנר
מאת ליאת גלט
בעוד הימני מסגל את ערכיו למציאות, השמאלני שואף לסגל את המציאות לערכיו. "השמאל הלאומי"
שמאל- לאומי. שמאל שהוא גם לאומי. לאומי שהוא גם שמאל. מה זה אומר? אורי הייטנר קיווה שמאחורי הצירוף "שמאל-לאומי" עומדת התארגנות ששמה לה למטרה לגשר בין "השמאל הישראלי ההולך ומקצין לבין המחנה הלאומי והלאומי-דתי". האם כוונתו של הייטנר לגוף רעיוני שמפשר בעמדותיו בין ימין ושמאל? גופי מרכז קיימים למכביר ("קדימה", מפלגת העבודה- לפחות בתצורתה הנוכחית), ואני תוהה מה עניין להייטנר לחפש בהתארגנות שמאל חדשה. זאת ועוד: דומה כי הייטנר מייחל לגוף רעיוני שיפשר בין המחנות הפוליטיים ועל ידי כך ימתן את השסעים בחברה הישראלית. יש לשאול האם האחדה רעיונית וטשטוש הבדלים מהווים פתרון ראוי לשסעים חברתיים. פיתוח סובלנות בחברה מונוליתית הוא לא אתגר גדול.
למיטב הבנתי, "שמאל- לאומי" פירושו שמאל-ציוני. שמאל שהוא שמאל במלוא מובן המילה, אבל שלא נואש עדיין מן הפרויקט הציוני. את הטיוטה הראשונה של השמאל הלאומי פותחים הספרי ויניב בניסיון להגדיר מהו שמאל באמצעות הנגדתו לימין. שמאל וימין, טוענים יניב והספרי, נבדלים זה מזה ביחסם אל המציאות. הימין- זהיר בשינויים, שואף לשמר את הסדר הקיים. השמאל- מתייחס למציאות באופן ביקורתי ושואף לשינוי. הימין מקבל את המציאות כמסגרת נתונה. השמאל מאמין שמהמסגרת אפשר לחרוג. בעוד הימני מסגל את ערכיו למציאות, השמאלני שואף לסגל את המציאות לערכיו. השמאל פורץ את גדרות המציאות, הימין מתגדר בה.
כיוון שהשמאל, ממהותו, לא מקבל את המציאות כנתון מוגמר, הרי שנקודת המוצא ביחסו של השמאל אל המציאות תהא תמיד ביקורתית. ביקורת קשה לשמוע. אבל נדמה לי, שבמובנים מסויימים, קשה יותר להעביר. מרגע שאינך נכון להשלים עם המציאות-אתה נתון עמה בסכסוך. לכל הפחות ניתן להגיד שאתה מנהל איתה מערכת יחסים מורכבת וסבוכה. נדמה לי, שבמקום הקשה הזה- הפיתוי לפשט אותה- הוא עצום. הפיתוי לחלק את המציאות ל"טובים" ו"רעים", ל"שחור" ו"לבן"- קורץ. רבים נופלים בו. אם אתה מבקר את העולם הסובב אותך – נוח, כל-כך נוח, יהיה לבדל את עצמך ממנו. אתה לא חלק מהרע. אין לך חלק בשפל ובמכוער. אתה נקי. אתה טהור. אתה לא חלק מהמציאות הזו- אתה מעליה. נותן לה גט כריתות- מבצע אקט חלק של התנתקות והתנקות חד-צדדית. חלקים גדולים מהשמאל "הרקיבו לימין", כמאמר יניב והספרי, והיתרה, ברובה, מרקיבה על כורסת הטלוויזיה. נדמה כי אם קיים שמאל אקטיבי, הרי שברובו הוא אותו שמאל שנתן גט-כריתות לציונות. חלקים בו מזדהים באופן מוחלט ואוטומטי עם האינטרסים הפלשתינאים, מחלקים את העולם לישראל ופלשתין, טוב ורע, שחור ולבן. הכדור אינו עגול, הוא שטוח. כך יותר פשוט.
אני מייחלת לשמאל אקטיבי. בכל המישורים. כזה שייצא בהמוניו לרחובות כשהממשלה מנסה להעביר החלטה על תקציב המדינה השנתי (או הדו-שנתי). אבל כזה שגם ייצא בהמוניו לרחובות כשממשלת ישראל פוגעת בלי הבחנה באוכלוסיה אזרחית בעזה. על פי רוב, לא אותו השמאל פוקד את שני סוגי האירועים. השמאל שפוקד את בילעין הוא לא אותו השמאל שפוקד את ועידת העשוקים השנתית. זה האחרון, נוטה להפקיר את סוג האירועים הראשון לקריאות החד-צדדיות של הראשונים. אני מייחלת לשמאל שישמיע ביקורת בלתי מתפשרת מתוך המחנה. שמאל שלא מוציא עצמו מהכלל- ולפיכך, אולי, לא יכפור בעיקר. אי לכך, אני מקוה, שעל אף הסגנון הפופוליסטי של הטיוטה הראשונה, מאחורי הצירוף "שמאל- לאומי" יצמח שמאל שעונה בדיוק על ההגדרה הזו. מעבר לכך, כיוון ששמאל כזה לא קיים, אני מרגישה שאין לי את הפריבילגיה לפסול נסיון כזה או אחר להתוות דרך חדשה לשמאל הישראלי. המסמך של יניב והספרי משרטט רבות ממטרותיו של שמאל ישראלי מהסוג שאני, באופן אישי, מייחלת לו: בניינה של החברה הישראלית כחברת מופת שוויונית וצודקת, איונה של הפריפריה, צמצום פערים חברתיים, השקעה בחינוך והגדלת תקציבי הבריאות, השוואת תקציבים למגזר הערבי, פינוי התנחלויות, חזרה לקו הירוק וירושלים המזרחית בריבונות בינלאומית, התייחסות לחיוניותה של גדר ההפרדה יחד עם התייחסות לצורך לקבוע את התוואי שלה באופן שלא יפגע במרקם החיים בכפרים הפלשתינאים שבסמוך להם (וכרגע- שבתוכם) הוקמה הגדר, מס על הבורסה ואפילו הצעה לדגם של שירות אזרחי.
אבל בדיוק בנקודה זו, ואולי מתוך ניסיון נואש להוכיח לעם ישראל שהם אכן לאומיים, אמנם שמאלנים, אבל בטח שלא בוגדים, נסחפים יניב והספרי לתהום חשוכה: אזרח שישתמט משירות, בצבא או במערך השירות האזרחי, יאבד את זכויותיו האזרחיות: "…לבריאות ציבורית, לביטוח לאומי, לביטחון אישי [?!!]…להצביע בבחירות, לדרכון." והם מסכמים: "ובקיצור- אזרח סוג ב'." יניב והספרי קוראים בחלק זה לשלילה של זכויות אדם בסיסיות ממשתמטים. מקננת בי תקוה, סמויה ופתטית, שהחלק הזה של המסמך נכתב תחת השפעתם של חומרים אסורים. התחרפנתם? או אולי גם אתם הרקבתם, לפתע, ובאופן זמני יש לקוות, ימינה, או שמא יש לומר לימין מהימין?! המודל של השירות האזרחי, אני מודה, מצא חן בעיני. אבל מחויבות אזרחית וערבות הדדית יוצרים על ידי חינוך ובניית תודעה ציבורית מסויימת. לא על ידי שלילה של זכויות אזרח. כי אתם יודעים, בתחילה לקחו את הקומיניסטים וכו' וכו' וכו', נו, ואתם יודעים איך זה נגמר.
נדמה כי הספרי ויניב נוטים לקבל את ההנחה ש"אין פרטנר", יש להניח שבעיקר בהתבסס על הנסיון של ברק בקמפ-דיויד ב-2000. אין כל התייחסות עדכנית להתנהלות של ישראל כיום אל מול הנסיונות של הממשל האמריקאי להחזיר את הצדדים לשולחן המשא ומתן. וחבל. כי לפני שרצים לעשות הסכם עם העולם, ראוי למצות כל אפשרות להסכם עם הנמען האמיתי- הפלשתינאים.
הנבחר הבא