כדי שמדינת ישראל לא תהיה עוד אפיזודה חולפת בהיסטוריה היהודית – חייבים להתרומם מעל הסקפטיות, להתגבר על הייאוש, לצאת מתוך האדישות ולקחת בחזרה את השליטה על הפרויקט הציוני, בטרם יהפוך לנחלת העבר. ליאת גלט הייתה בהפגנת השמאל הלאומי
ד"ר גדי טאוב הדגיש בנאומו את אחד המסרים העיקריים של השמאל הלאומי, באומרו כי "הימין איננו המחנה הלאומי. המחנה הלאומי הוא השמאל, שרוצה לצאת מהשטחים, כי אם לא נצא משם הציונות תטבע בתוך מדינה דו-לאומית"
במוצאי שבת האחרונים התקיימה הפגנת השמאל הלאומי בירושלים. ההפגנה, שבאופן סמלי אמורה הייתה להיערך בכיכר ציון, הועתקה לכיכר סמוכה בשל האולפן השקוף של ערוץ 24 שהוקם במקום. קיום ההפגנה בכיכר ציון, שאירחה את הפגנות הימין האלימות שקדמו לרצח רבין ושבה נורתה 'יריית הפתיחה' למה שהפכו להיות החיים הפוליטיים בישראל בחמש עשרה השנים האחרונות, נועד לסמל את חתימת הגולל על פרק זה בפוליטיקה הישראלית, ואת פתיחתו של פרק חדש בה. למרות השינוי במיקום ההפגנה, גם המיקום החדש סיפק שלל משמעויות סמליות שהנואמים על הבמה השכילו לעשות בהן שימוש: ההפגנה התקיימה ברחוב על שם יוסף ריבלין, בו ניצב ביתו של יואל משה סלומון (כאשר השניים היו מפורצי החומות הידועים של הישוב היהודי הישן בירושלים), ומתחת למגרש הרוסים, בו מוחזקים כעת במעצר ארבעה עשר ממשתתפי ההפגנה (החוקית) שנערכה בשיח' ג'ראח ביום רביעי האחרון.
לדברי המארגנים נכחו במקום כ-2000 מפגינים, ולדברי המשטרה כ-1000. המספרים הללו סיפקו לאנשי ימין אמתלה להכתיר את ההפגנה בתקשורת ככישלון. לטעמי, ההפגנה הייתה כל דבר מלבד כישלון. וזו הנקודה לגילוי נאות: אני לא אוהבת הפגנות. אני הולכת רק "כי צריך". אני תמיד יוצאת מהן מתוסכלת לנוכח הסיסמאות הנבובות, הניסוחים הכלליים, המעורפלים והבלתי קולעים. תמיד מתגנבת לתוכי תחושה מסויימת של חוסר תוחלת.
לא בהפגנה הזו.
המסר היה חזק, מנוסח לעילא, מפורט וברור. האווירה הייתה אופטימית ונחושה. אפילו ריחפה באוויר תחושה של רגע היסטורי, מאורע מכונן; תחושה שכמובן יהיה לה ערך רק באם ההפגנה הזו תהיה בגדר סנונית ראשונה, ורק באם סנונית ראשונה זו תעורר אנשים נוספים לחבור למהלך.
הקהל בהפגנה היה ביטוי למרכיביה השונים של קואליציית השמאל הציוני. במקום נכחו נציגי הגופים המארגנים – פעילי מר"צ, "שלום עכשיו", התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר ותא אופק (תא סטודנטים שרבים מחבריו מזדהים עם מפלגת העבודה); לצד חניכי הנוער העובד והלומד ופעילים עם חולצות "תשוחרר שיח' ג'ראח"; צעירים, נוער ומבוגרים, ועולים חדשים עם אנגלית וספרדית מתובלות בביטויים בעברית. קואליציה שדרושה על מנת לחולל שינוי אמיתי בציבוריות הישראלית, מבלי למחוק את ההבדלים בין הגופים המרכיבים אותה, ובתקווה שבהמשך תתרחב לציבורים נוספים.
את ההפגנה ליוו דגלי התנועות המשתתפות, ובעיקר המון דגלי ישראל, שבניגוד לנהוג במקומותינו לא הונפו בשמה של פטריוטית צעקנית ונבובה, אלא הוטענו פה בתוכן רב, בתוכן המקורי שלהם, לפי מיטב חזונם של אבות הציונות. הקהל ליווה את ההפגנה בקריאות "ציוני לא מתנחל" ו"חברת- מופת- בארץ- ישראל".
פרשת שיח' ג'ראח ואירועי השבוע החולף הוזכרו כמעט בכל נאום. יריב אופנהיימר שלח מסר מחזק לפעילים העצורים. צביה גרינפלד ציינה את העיוות הנורא שנעשה לערכי היהדות והציונות, בהדגישה כי הן זו והן זו אינן "גזלת כבשת הרש", ואת חובתנו ב"תיקון".
הנואמים שבו והדגישו כי ציונות אמיתית היא זו השואפת למדינה יהודית ודמוקרטית, שני המאפיינים המהותיים שהמפעל ההתנחלותי חותר תחתם. הם חזרו על המסר: בציונות האמיתית, כפי שחלמו אותה אבות הציונות, "הטיעון הלאומי וטיעון זכויות האדם לא עומדים זה כנגד זה – אלא מתאחדים זה עם זה", כדברי גדי טאוב. בכל הנאומים הודגש כי השמאל הלאומי אינו נגד המתנחלים – אלא נגד ההתנחלויות, ושולבו בהם קריאות למתנחלים, אחינו, לשוב הביתה, לישראל.
גדי טאוב פתח את נאומו בדברים שכתב עמוס עוז לאחר מלחמת ששת הימים: "הציונות צריכה להחליט אם היא גאולת אדמות או גאולת בני אדם. אם היא גאולת אדמות- סופה לשעבד בני אדם. אם היא שחרור אנשים- אנחנו נצטרך לצאת מהשטחים". טאוב הדגיש בנאומו את אחד המסרים העיקריים של השמאל הלאומי, באומרו כי "הימין איננו המחנה הלאומי. הימין הוא המחנה הדו-לאומי. המחנה הלאומי הוא השמאל, שרוצה לצאת מהשטחים, כי אם לא נצא משם הציונות תטבע בתוך מדינה דו-לאומית".
לצפיה בדבריו של ד"ר גדי טאוב בוידאו
ולסיכום, שוב בנימה אישית: כמו שאמרתי, ההפגנה הזו עוררה בי תחושה נדירה של אופטימיות. תחושה שלא כל כך מוכרת לי בהקשר הזה, לפחות לא בחמש עשרה השנים האחרונות. וכמו תמיד, כשמתעוררת תקווה – מתלווה אליה גם חשש כבד. אם ההתארגנות הזו תיכשל היא תעמיק את הייאוש. הייאוש בקרב השמאל היה עד עכשיו כל כך עמוק, שאם גם הניסיון הזה לא יצלח, קשה לי לראות את השמאל קם, אוסף את השברים ומנסה שוב.
כיוון שכך, הרי בזאת תזכורת, לעצמי ולכם, לפעול, כאן ועכשיו, לא לפספס את חלון ההזדמנויות הזה. לא להפקיר את הציונות בידי מחרביה. ריבונות יהודית לא התקיימה מעולם לאורך זמן. כדי שמדינת ישראל לא תהיה עוד אפיזודה חולפת בהיסטוריה היהודית – דרוש מעשה, ודרוש מעשה עכשיו. במציאות יש יסוד מתעתע הגורם לנו לייחס לה התמדה. ההיסטוריה עתידה לחזור על עצמה מהר ממה שאנחנו סבורים. אם אנו רוצים עבור ילדינו ונכדינו חיים כאן, במדינת ישראל, חייבים להתרומם מעל הסקפטיות, להתגבר על הייאוש, לצאת מתוך האדישות ולקחת בחזרה את השליטה על הפרויקט הציוני, בטרם יהפוך לנחלת העבר.
הנבחר הבא